בבקשה סטף, תחטיא רק עוד אחת...

"בעד מי אתה?" שאל אותי הברמן במסעדה האוסטרלית שעצרנו בה בדרך חזרה לניו יורק מיום של טיולים באיזור ניו ג'רזי. הראיתי לו את מסך הטלפון שלי, שהרקע בו היה של הלייקרס, והוספתי "כמובן". הוא שאל אם אני חושב שיש להם סיכוי לנצח, ועניתי שהסיכוי זהה לסיכוי שאזמין את המנה שהאישה חסרת חוש הטעם קיבלה לפני רגע בצד השני של הבר. הוא הגיש לי שתייה ואמר בצחוק "זה על חשבון הבית, אבל אם הם מנצחים אתה חייב להזמין את המנה ההיא". עניתי שזה נשמע דיל מעולה, כי זה פשוט לא יקרה. סטף קרי וקליי תומפסון לא החטיאו שלשה בערך מאז הקולג', וחלק מהשחקנים של הלייקרס כבר שכחו שהם היו בקולג'.

בניגוד למשחקים אחרים, הפעם לא חשבתי שהייתי אפילו קצת פסימי אלא פשוט מחובר למציאות, וממש לא חשבתי שהלייקרס יהוו יריב במשחק הזה. זה פשוט לא כוחות. רק לפני יומיים הם הובסו ב-30 הפרש מול אטלנטה במשחק בית והיו במקום האחרון במערב. מולה ניצבת גולדן סטייט מהמקום הראשון, כשבשלב הזה של העונה היא עם 55 ניצחונות ו-5 הפסדים. האלופה סיימה את אותה עונה עם המאזן הטוב בהיסטוריה, שיא שקיים עד היום. רק ארבעה הפסדים נוספים היו לווריורס עד הפלייאוף, ואחד מהם היה מפתיע במיוחד.

המשחק נפתח בשלשה של סטף קרי אחרי דקה וחצי, ובעונה כזאת, כל אוהד לייקרס חשב לעצמו באותו רגע "הנה זה מתחיל... לפחות נהנה מההצגה". קובי בראיינט בעונת פרישה, והרבה מהאוהדים צופים במשחקים בעיקר בשביל לראות אותו, בטח כשהלייקרס ביכולת כל כך מאכזבת. כשנשארתי ער לצפות במשחקים באותה עונה, לא הייתי מחכה לפסק זמן או למחצית כדי ללכת להביא מים או משהו לאכול, אלא הייתי מחכה שקובי יירד לספסל כדי לא לפספס רגע שהוא על המגרש. הייתה תחושה שגם השחקנים האחרים משחקים יותר טוב ונותנים מעצמם יותר כשהוא על המגרש, והיה בולט מאוד שהמוטיבציה שלהם גבוהה יותר כי הוא מעריך את מה שהם עושים.

אחרי רבע ראשון צמוד, הלייקרס הצליחו להחזיק מעמד ואפילו לעלות ליתרון דו ספרתי בסוף הרבע השני, כשהם קולעים 60 נקודות מול 49 של הווריורס. גולדן סטייט בסגל מלא, אבל פשוט לא פוגעים. קרי ותומפסון עם שלשה אחת בלבד בכל המחצית, וזה חייב להתאזן. גם הצופים האחרים בבר חשבו ככה, כשאחרי כל החטאה הם אומרים "מתישהו זה יתחיל להיכנס", "ברבע האחרון הוא ישים את זה" או "ברור שזה לא יחזיק עד סוף המשחק".

יוצאים להפסקה בין הרבע השלישי לרביעי, והלייקרס עדיין מובילים ב-11 נקודות. כל זריקה של סטף, זה הרגיש כמו בקשה מוגזמת מכוח עליון. רק עוד זריקה אחת. בבקשה שגם היא לא תיכנס. שלא יחטיא חודשיים מצדי אחרי המשחק הזה, אבל רק עוד זריקה אחת. בהתחלה הייתי רגוע כי לא חשבתי שיש סיכוי אפילו למשחק צמוד, ופתאום התחלתי לחשוב שיש כאן סיכוי למשהו באמת לא רגיל. אחת הקבוצות הטובות בהיסטוריה בפיגור ברבע האחרון מול קבוצה שניצחה 56 משחקים פחות ממנה במהלך העונה.

סטף קרי סיים את העונה עם 402 שלשות וקליי תומפסון עם 276, יותר מכל שחקני הלייקרס ביחד. ההגיון המשיך להגיד שתוך דקה הם יצמצמו את ההפרש וינצחו גם כאן. השלשות נכנסו דווקא בצד הביתי, ואחרי עוד הטבעה של ג'וליוס רנדל ההפרש הגיע לשיא של 23 נקודות. אותה שלשה של קרי שפתחה את המשחק הייתה היחידה שהוא קלע מתוך עשר זריקות באותו ערב, וקליי תומפסון סיים עם 0 מ-8 מהטווח הזה. שלשה אחת מתוך 18 לשניהם ביחד. אם היו אומרים משפט כזה לפני המשחק, הייתי חושב שזה הפוך ושהם החטיאו זריקה אחת מ-18 נסיונות. זה נשמע לא הגיוני, אבל זה היה יותר קרוב למציאות לפני המשחק מאשר מה שבאמת קרה.

לפעמים, ואולי בדרך כלל, כמות הניצחונות פחות חשובה מאשר אילו ניצחונות ומתי. הווריורס בטוח חושבים ככה, כשהם שברו כל שיא אפשרי בעונה הסדירה אבל שכחו להשאיר מספיק ניצחונות לפלייאוף, והפסידו בגמר לקליבלנד ולברון. במפגש האחרון בין קרי לקובי הלייקרס ניצחו ב-17 הפרש, ומבחינתם זה היה המשחק היחיד שיש מה לזכור ממנו באותה עונה, כמובן חוץ מהמשחק שהיה חודש אחרי, בו הבלאק ממבה קלע 60 נקודות במשחקו האחרון בקריירה. בעונה שהתחילה עם שלושה ניצחונות מתוך 24 משחקים, שמחו בעיר המלאכים מכל ניצחון כאילו זה היה משחק על האליפות. הברמן ויתר לי על המנה שהבטחתי להזמין, ואפילו חגג איתי את הניצחון עם עוד צ'ייסר.